ללמוד היסטוריה כדי ללמוד מההיסטוריה

האם ישראל של 2016 היא גרמניה של שנות השלושים? ואם כן, איזה צד אנחנו? השאלות הללו נידונות לאחרונה תחת כל עץ רענן. בעידן של אי וודאות, שבו מה שהיה מובן מאליו אתמול נמצא היום מחוץ לגדר, נשמע הגיוני להביט אל העבר ולבדוק מה חברות אחרות עשו פעם בסיטואציה דומה, וללמוד להימנע מטעויות או למצוא פתרונות. בדיוק כמו שאנחנו כיחידים לומדים מניסיון העבר שלנו.

תאוריה מרכזית במדעי המוח מתמקדת בתפקיד המוח ביצירת תחזיות לעתיד, ובשימוש בניסיון על מנת לעדכן את התחזיות האלה. כאשר אנו עומדים להרים קרטון חלב קשה לדעת אם הוא מלא או ריק. אנו מיצרים תחזית ומעבירים פקודה לשרירים. בסופר נשלח פקודה להפעיל יותר כוח, כי סביר שהקרטון מלא. אחרי שהחלב בילה כמה ימים במקרר שלנו נשלח כבר פקודה להשתמש בפחות כוח. בכל מקרה מיד כשאנו מתחילים להרים את הקרטון מגיע מידע חדש ואנו מעדכנים את התחזית. אם הקרטון שוקל פחות ממה שציפינו נשלח פקודה חדשה להשתמש בפחות כוח.

עקרון דומה עובד במערכת הראיה והשמיעה. כשאנו רואים תמונה המוח מייצר תחזית לאיזה חלקים שייכים לאותו אובייקט, תוך שימוש בעקרונות מניסיון העבר. אם אין שינוי בצבע סביר להניח שזהו אותו אובייקט. אם יש ראש מעל הכתפיים סביר שהוא שייך לאותו גוף. אם הראש מתחיל לזוז בנפרד מהגוף, או שחלק מהעלה קופץ פתאום, עלינו לעדכן את התחזית שלנו. לא נחזור על הטעות בפעם הבאה. אשליות אופטיות הן דוגמה טובה למה שקורה כשמערכת הציפיות קורסת. בצורה דומה המוח שלנו יראה פחות פעילות למשמע המשפט "אני אוכל סנדוויץ' עם אבוקדו" מאשר במשפט "טוב למות בעד אבוקדו", למרות שהאבוקדו הוא אותו אבוקדו. מערכת החיזוי והעדכון יעילה מאוד רוב הזמן, והיא גורמת לכך שאנחנו מבזבזים מעט מאוד משאבים על ניתוח אקטיבי של העולם.

מערכת כזאת, מטבעה, תלויה מאוד בניסיון שלנו ובדוגמאות שהיו זמינות לנו. מערכת הראיה שלנו מומחית בזיהוי פנים, אבל בני אדם שגדלו במערב לא מצליחים להבדיל בין שני סינים. מספר הפרצופים הסינים שהם ראו בחייהם קטן מאוד לעומת מספר הפרצופים המערביים שהם ראו, והמערכת שלהם מכוונת לפי ניסיון העבר. באופן דומה לחסרי ניסיון כל המוזיקה הערבית, או לחלופין כל המוזיקה הקלאסית, נשמעת אותו דבר.

Untitled drawing (1)
התמונות האלו מדגימות מה קורה כשהתחזית של מערכת הראיה לא מתאימה למציאות.

כל עוד מדובר במערכות כמו ראיה ושמיעה, שניזונות מהרבה מאוד דוגמאות, זאת לא בעיה כל כך גדולה. אחרי מספר שנים במערב יפנים לומדים להבדיל בין 'ל'  ל 'ר',  ואחרי כמה שנים בלונדון אני מצליח להבין את הכרוז באנדרגראונד. כל עוד יש מספיק דוגמאות, וממגוון מספיק גדול, השיטה עובדת. הבעיה היא שאנחנו נוטים ללמוד מהעבר גם כשיש לנו מעט מאוד דוגמאות. אם בטיול בחו"ל טעמנו פרי חדש וקיבלנו כאב בטן, ניטה לייחס את כאב הבטן למאכל החדש ולא לשניצל שאכלנו באותו יום, ולהימנע ממנו לנצח, למרות שזיהומים מעוף הרבה יותר שכיחים. באותו אופן אם פעם אחת הרווחנו ממניות אנחנו הופכים למומחי השקעות בעיני עצמנו, ואם פעם אחת אמרנו שאנחנו אוהבים עוגת גבינה נמשיך לקבל אותה ליום הולדת לעד. קשה מאוד לדעת האם הילדים שלנו מצליחים בזכות או למרות החינוך שלנו, פשוט אין לנו מספיק דוגמאות.

כמובן שפתרון אחד לכך הוא ללמוד מניסיונם של אחרים. אם נשמע על ניסיונם של הרבה אחרים מסביבנו, כיצד הם פעלו בסיטואציות דומות ומה קרה להם, נוכל לשפר את התחזית שלנו ולהימנע מטעויות בבחירות שלפנינו. זה הרבה יותר קל בתאוריה מלמעשה, מכיוון שיש לנו שלל הטיות, החל מאת מי אנחנו שואלים וכלה בהטיית האופטימיות, לי זה לא יקרה. אבל בהחלטות מסוימות,  כשזה חשוב לנו, אנחנו בהחלט מסוגלים להשתמש בנסיונם של אחרים.

בחזרה לאנלוגיות ההיסטוריות, יש היגיון בכך שכדי לנסות להבין מה עלינו כחברה לעשות, מה הדרכים הפתוחות לפנינו ולאן הן מובילות, נפנה לבדוק מה קרה לקבוצות אחרות בזמנים אחרים. אפילו אם לא נמצא דוגמא שמתאימה בדיוק למצבנו, נוכל ללמוד על מגוון האפשרויות הקיימות, וכיצד הן הובילו חברות להצלחה או לאבדון. אבל כדי שתרגיל כזה יעלה יפה צריך להתייחס למגוון של דוגמאות, להבין איך הן מתייחסות זו לזו, ומה מידת הרלוונטיות שלהן למצב שלנו. ללמוד מדוגמא אחת, מתקופה אחת לא יעזור ואולי יזיק. הדיון האם האנלוגיה לשנות השלושים מתאימה או מופרכת אולי חשוב, אבל יותר חשוב להרחיב את המבט אל מקרים אחרים בהם דמוקרטיות אותגרו ועמדו בסכנת קריסה, מקרים עם פחות קשר רגשי. כאשר כל ההיסטוריה שאליה אנו מתייחסים קורסת לאירוע אחד, אין לנו ברירה אלא לחיות אותו שוב ושוב.

עזור לי לעזור לך לא לעזור להם

בשבוע שעבר בחרו מליוני אזרחים בריטים במשאל עם להתנתק מהאיחוד האירופי. אחד הנושאים המרכזיים שעליהם ניסוב קמפיין העזיבה היו הנושא הכלכלי. ראשי הקמפיין נקבו במספר (המופרך, כך הסתבר) של 350 מליון לירות שטרלינג שבריטניה מעבירה לאיחוד מדי שבוע, סכום שאותו אפשר היה להשקיע בחובות מערכת הבריאות הממלכתית. נושא נוסף בקמפיין הוא עול המהגרים מהחברות הפחות חזקות באיחוד. הקמפיין טען שהמהגרים מנצלים את מדינת הרווחה ונהנים מזכויות סוציאליות נרחבות (ויקרות), ותופסים את מקומות העבודה של המקומיים. קמפיין ההישארות באיחוד התמקד ביתרונות הכלכליים של השוק המאוחד, ונסיון להקטין את ממדי איום המהגרים. תוצאות משאל העם הם שבריטניה (ויותר נכון אנגליה) בחרה לדאוג לעצמה, ולא להקריב מעצמה למען שותפיה באיחוד.

כלכלנים העובדים בתחום תורת המשחקים יצביעו על כך שזוהי תוצאה רציונלית לחלוטין. במשחקי שיתוף פעולה בהם למשתתפים יש אפשרות לשתף פעולה או "לערוק" – לדאוג לעצמם בלבד – התוצאה היציבה תיאורטית היא עריקה הדדית. במשחקים מסוג משחק אמון (trust game) כאשר משתתף אחד משחק את המשקיע ואחר את הנאמן, הנאמן אמור להחזיר למשקיע את כספו רק כאשר יש לכך השפעה על השקעות עתידיות. אם המשחק הוא חד פעמי הנאמן אמור לקחת את כל הכסף ולברוח. במשחקי קופה משותפת (common goods game) ישנו משאב ציבורי מתחדש שכל אחד יכול לנצל, כאשר ניצול יתר מתחת לסף מסוים יוביל להכחדתו, לדוגמא כריתת יערות, שאיבת מי תהום או לכלוך הפארקים הציבוריים. שיווי משקל התיאורטי במשחקים כאלה הוא של הכחדת המשאב המשותף תוך תור אחד. לפיכך בחירתה של בריטניה עולה בקנה אחד עם התכתיבים של תורת המשחקים.

הבעיה היא שכאשר בני אדם משחקים במשחקים הללו ואחרים התנהגותם שונה מאוד מהתאוריה. ניסויים רבים מראים שבני אדם נוטים לשתף פעולה הרבה יותר ממה שהתאוריה מנבאת. במשחק האמון נאמנים נוטים להחזיר את כל הכסף למשקיע גם כאשר אין סיכוי שיפגשו אותו יותר. אפילו במשחק קיצוני יותר, משחק הדיקטטור, בו משתתף אחד מחליט כיצד לחלק סכום כסף בינו לבין משתתף אחר באופן חד פעמי, בני אדם נוטים לתת שליש מהכסף לאחר (זהו איננו משחק במובן של תיאוריית המשחקים מכיוון שלמשתתף השני אין כלל יכולת מיקוח). מחקרים שנערכו לאחרונה הראו שהאינסטינקט של בני אדם הוא לשתף פעולה: אם אין להם זמן לחשוב הם נותים להיות אגואיסטיים פחות במשחקי קופה משותפת, וככל שיש להם יותר זמן הם יעדיפו את האינטרסים העצמיים שלהם.

אם בני אדם נוטים לשתף פעולה, להעדיף את טובת האחרים על פני טובתם האישית, מדוע קבוצות נוטות להעדיף את עצמן על חשבון קבוצות אחרות? זו שאלה פתוחה, ואין למיטב ידיעתי תשובה ברורה. קשה מאוד להכניס קבוצות גדולות למעבדה ולבדוק כיצד הן מתקשרות זו עם זו בתנאים מבוקרים. ישנן כמה תאוריות שיכולות להסביר פער כזה בשיתוף פעולה בין יחידים לקבוצות. סיבה אחת היא אבולוציונית. במהלך התפתחותם (וגם כעת) בני אדם היו זקוקים להגנת הקבוצה כדי לשרוד. אני זקוק לחברי כדי לצוד ממותה, ולאפשר לכל בני משפחתי וקבוצתי לחיות. מצד שני קבוצה מתחרה יכולה לצוד את כל הממותות באזור שלי ולהותיר אותי ואת משפחתי רעבים. הסבר אחר, שמרחיב את ההסבר האבולוציוני, הוא הסבר תרבותי. שיתוף פעולה בין יחידים הוא נורמה חברתית שנתמכת יום יום על ידי הסביבה שלנו. שיתוף פעולה והקרבה למען הזולת זוכים לשבח, ואילו התנהגות אגואיסטית נחשבת לשלילית. מצד שני חברות נוטות לטפח חשד בזרים, גם כגורם מלכד חברתית, ולא פעם גם בצדק, כאשר חברות התחרו זו בזו על משאבים. לבסוף ישנו גם הסבר קוגניטיבי. קל לנו לתקשר עם אנשים שדומים לנו מבחינה תרבותית, מכיוון שאנחנו יכולים לצפות את התגובות וההתנהגות שלהם. אנחנו יודעים מה מקובל להגיד, איך מה מצחיק ומה פוגע. עם זרים הכל הרבה יותר קשה, צריך לחשוב הרבה לפני שמדברים. זו אחת הסיבות שאני נוטים להקיף את עצמנו באנשים שדומים לנו. ישראלים שעוברים לחו"ל נוטים להיות חברים של ישראלים,  לדוגמה. כשכל מי שאנו מכירים הוא בן הקבוצה שלנו, קל להזדהות עם הקבוצה, וקשה להזדהות עם מי שמחוץ לקבוצה.

ההסברים האלו הם בעיקר תיאוריטיים, ואין תשובה טובה לפער בין התנהגות יחידים להתנהגות של קבוצות. בעידן הגלובלי האינטרסים המשותפים שלנו הולכים וגדלים, וקיומנו תלוי יותר ויותר בשאר העולם. שאלה חשובה היא כיצד ניתן להשפיע על החלטות קבוצתיות, כיצד קבוצות יכולות להתגבר על החשדנות ההדדית ולפעול למען אינטרסים משותפים. מדינות רבות ניצבות כיום בצומת בין בחירה בהתבדלות לבין ערבות בין לאומית, וכמו שראינו בבריטניה האינסטינקט הבדלני משמעותי, אפילו בדמוקרטיה הותיקה בעולם.

פוסט ראשון

נסו להיזכר בפעם האחרונה שחיפשתם מסעדה לארוחת צהריים. אם זה מקום שאתם לא מכירים, אולי בחו"ל, זה יכול לקחת הרבה זמן – האם זה מקום מוצלח או סתם יקר? אולי יש משהו יותר טוב מעבר לפינה? האם אני באמת כל כך רעב? עכשיו דמיינו שאתם לא לבד, אלא בקבוצה. אולי אלה אנשים שאתם לא כ"כ מכירים בנסיעת עבודה, אולי חבר טוב שבא לבקר, אולי בן או בת הזוג. פתאום הבחירה  משתנה – האם להיות זה שמציע או לתת למישהו אחר ליזום? מה ההעדפות של האחרים? מה יחשבו עלי אם אבחר מקום זול? ואם אבחר מקום יקר?

הבלוג הזה יעסוק בתפר שבין קבלת החלטות לבין פסיכולוגיה חברתית – כיצד המימד החברתי משפיע על ההחלטות שלנו, איך קבוצות מקבלות החלטות, ומה המנגנונים המוחיים שתומכים בהחלטות חברתיות. אני  אכתוב על מאמרים וספרים מעניינים שקראתי, על הרצאות וכנסים, ועל הקשר שלהם לחיי היומיום ולהחלטות ולמצבים שכולנו יכולים להיות בהם. אני מקווה שיהיה מעניין.