ללמוד היסטוריה כדי ללמוד מההיסטוריה

האם ישראל של 2016 היא גרמניה של שנות השלושים? ואם כן, איזה צד אנחנו? השאלות הללו נידונות לאחרונה תחת כל עץ רענן. בעידן של אי וודאות, שבו מה שהיה מובן מאליו אתמול נמצא היום מחוץ לגדר, נשמע הגיוני להביט אל העבר ולבדוק מה חברות אחרות עשו פעם בסיטואציה דומה, וללמוד להימנע מטעויות או למצוא פתרונות. בדיוק כמו שאנחנו כיחידים לומדים מניסיון העבר שלנו.

תאוריה מרכזית במדעי המוח מתמקדת בתפקיד המוח ביצירת תחזיות לעתיד, ובשימוש בניסיון על מנת לעדכן את התחזיות האלה. כאשר אנו עומדים להרים קרטון חלב קשה לדעת אם הוא מלא או ריק. אנו מיצרים תחזית ומעבירים פקודה לשרירים. בסופר נשלח פקודה להפעיל יותר כוח, כי סביר שהקרטון מלא. אחרי שהחלב בילה כמה ימים במקרר שלנו נשלח כבר פקודה להשתמש בפחות כוח. בכל מקרה מיד כשאנו מתחילים להרים את הקרטון מגיע מידע חדש ואנו מעדכנים את התחזית. אם הקרטון שוקל פחות ממה שציפינו נשלח פקודה חדשה להשתמש בפחות כוח.

עקרון דומה עובד במערכת הראיה והשמיעה. כשאנו רואים תמונה המוח מייצר תחזית לאיזה חלקים שייכים לאותו אובייקט, תוך שימוש בעקרונות מניסיון העבר. אם אין שינוי בצבע סביר להניח שזהו אותו אובייקט. אם יש ראש מעל הכתפיים סביר שהוא שייך לאותו גוף. אם הראש מתחיל לזוז בנפרד מהגוף, או שחלק מהעלה קופץ פתאום, עלינו לעדכן את התחזית שלנו. לא נחזור על הטעות בפעם הבאה. אשליות אופטיות הן דוגמה טובה למה שקורה כשמערכת הציפיות קורסת. בצורה דומה המוח שלנו יראה פחות פעילות למשמע המשפט "אני אוכל סנדוויץ' עם אבוקדו" מאשר במשפט "טוב למות בעד אבוקדו", למרות שהאבוקדו הוא אותו אבוקדו. מערכת החיזוי והעדכון יעילה מאוד רוב הזמן, והיא גורמת לכך שאנחנו מבזבזים מעט מאוד משאבים על ניתוח אקטיבי של העולם.

מערכת כזאת, מטבעה, תלויה מאוד בניסיון שלנו ובדוגמאות שהיו זמינות לנו. מערכת הראיה שלנו מומחית בזיהוי פנים, אבל בני אדם שגדלו במערב לא מצליחים להבדיל בין שני סינים. מספר הפרצופים הסינים שהם ראו בחייהם קטן מאוד לעומת מספר הפרצופים המערביים שהם ראו, והמערכת שלהם מכוונת לפי ניסיון העבר. באופן דומה לחסרי ניסיון כל המוזיקה הערבית, או לחלופין כל המוזיקה הקלאסית, נשמעת אותו דבר.

Untitled drawing (1)
התמונות האלו מדגימות מה קורה כשהתחזית של מערכת הראיה לא מתאימה למציאות.

כל עוד מדובר במערכות כמו ראיה ושמיעה, שניזונות מהרבה מאוד דוגמאות, זאת לא בעיה כל כך גדולה. אחרי מספר שנים במערב יפנים לומדים להבדיל בין 'ל'  ל 'ר',  ואחרי כמה שנים בלונדון אני מצליח להבין את הכרוז באנדרגראונד. כל עוד יש מספיק דוגמאות, וממגוון מספיק גדול, השיטה עובדת. הבעיה היא שאנחנו נוטים ללמוד מהעבר גם כשיש לנו מעט מאוד דוגמאות. אם בטיול בחו"ל טעמנו פרי חדש וקיבלנו כאב בטן, ניטה לייחס את כאב הבטן למאכל החדש ולא לשניצל שאכלנו באותו יום, ולהימנע ממנו לנצח, למרות שזיהומים מעוף הרבה יותר שכיחים. באותו אופן אם פעם אחת הרווחנו ממניות אנחנו הופכים למומחי השקעות בעיני עצמנו, ואם פעם אחת אמרנו שאנחנו אוהבים עוגת גבינה נמשיך לקבל אותה ליום הולדת לעד. קשה מאוד לדעת האם הילדים שלנו מצליחים בזכות או למרות החינוך שלנו, פשוט אין לנו מספיק דוגמאות.

כמובן שפתרון אחד לכך הוא ללמוד מניסיונם של אחרים. אם נשמע על ניסיונם של הרבה אחרים מסביבנו, כיצד הם פעלו בסיטואציות דומות ומה קרה להם, נוכל לשפר את התחזית שלנו ולהימנע מטעויות בבחירות שלפנינו. זה הרבה יותר קל בתאוריה מלמעשה, מכיוון שיש לנו שלל הטיות, החל מאת מי אנחנו שואלים וכלה בהטיית האופטימיות, לי זה לא יקרה. אבל בהחלטות מסוימות,  כשזה חשוב לנו, אנחנו בהחלט מסוגלים להשתמש בנסיונם של אחרים.

בחזרה לאנלוגיות ההיסטוריות, יש היגיון בכך שכדי לנסות להבין מה עלינו כחברה לעשות, מה הדרכים הפתוחות לפנינו ולאן הן מובילות, נפנה לבדוק מה קרה לקבוצות אחרות בזמנים אחרים. אפילו אם לא נמצא דוגמא שמתאימה בדיוק למצבנו, נוכל ללמוד על מגוון האפשרויות הקיימות, וכיצד הן הובילו חברות להצלחה או לאבדון. אבל כדי שתרגיל כזה יעלה יפה צריך להתייחס למגוון של דוגמאות, להבין איך הן מתייחסות זו לזו, ומה מידת הרלוונטיות שלהן למצב שלנו. ללמוד מדוגמא אחת, מתקופה אחת לא יעזור ואולי יזיק. הדיון האם האנלוגיה לשנות השלושים מתאימה או מופרכת אולי חשוב, אבל יותר חשוב להרחיב את המבט אל מקרים אחרים בהם דמוקרטיות אותגרו ועמדו בסכנת קריסה, מקרים עם פחות קשר רגשי. כאשר כל ההיסטוריה שאליה אנו מתייחסים קורסת לאירוע אחד, אין לנו ברירה אלא לחיות אותו שוב ושוב.