עזור לי לעזור לך לא לעזור להם

בשבוע שעבר בחרו מליוני אזרחים בריטים במשאל עם להתנתק מהאיחוד האירופי. אחד הנושאים המרכזיים שעליהם ניסוב קמפיין העזיבה היו הנושא הכלכלי. ראשי הקמפיין נקבו במספר (המופרך, כך הסתבר) של 350 מליון לירות שטרלינג שבריטניה מעבירה לאיחוד מדי שבוע, סכום שאותו אפשר היה להשקיע בחובות מערכת הבריאות הממלכתית. נושא נוסף בקמפיין הוא עול המהגרים מהחברות הפחות חזקות באיחוד. הקמפיין טען שהמהגרים מנצלים את מדינת הרווחה ונהנים מזכויות סוציאליות נרחבות (ויקרות), ותופסים את מקומות העבודה של המקומיים. קמפיין ההישארות באיחוד התמקד ביתרונות הכלכליים של השוק המאוחד, ונסיון להקטין את ממדי איום המהגרים. תוצאות משאל העם הם שבריטניה (ויותר נכון אנגליה) בחרה לדאוג לעצמה, ולא להקריב מעצמה למען שותפיה באיחוד.

כלכלנים העובדים בתחום תורת המשחקים יצביעו על כך שזוהי תוצאה רציונלית לחלוטין. במשחקי שיתוף פעולה בהם למשתתפים יש אפשרות לשתף פעולה או "לערוק" – לדאוג לעצמם בלבד – התוצאה היציבה תיאורטית היא עריקה הדדית. במשחקים מסוג משחק אמון (trust game) כאשר משתתף אחד משחק את המשקיע ואחר את הנאמן, הנאמן אמור להחזיר למשקיע את כספו רק כאשר יש לכך השפעה על השקעות עתידיות. אם המשחק הוא חד פעמי הנאמן אמור לקחת את כל הכסף ולברוח. במשחקי קופה משותפת (common goods game) ישנו משאב ציבורי מתחדש שכל אחד יכול לנצל, כאשר ניצול יתר מתחת לסף מסוים יוביל להכחדתו, לדוגמא כריתת יערות, שאיבת מי תהום או לכלוך הפארקים הציבוריים. שיווי משקל התיאורטי במשחקים כאלה הוא של הכחדת המשאב המשותף תוך תור אחד. לפיכך בחירתה של בריטניה עולה בקנה אחד עם התכתיבים של תורת המשחקים.

הבעיה היא שכאשר בני אדם משחקים במשחקים הללו ואחרים התנהגותם שונה מאוד מהתאוריה. ניסויים רבים מראים שבני אדם נוטים לשתף פעולה הרבה יותר ממה שהתאוריה מנבאת. במשחק האמון נאמנים נוטים להחזיר את כל הכסף למשקיע גם כאשר אין סיכוי שיפגשו אותו יותר. אפילו במשחק קיצוני יותר, משחק הדיקטטור, בו משתתף אחד מחליט כיצד לחלק סכום כסף בינו לבין משתתף אחר באופן חד פעמי, בני אדם נוטים לתת שליש מהכסף לאחר (זהו איננו משחק במובן של תיאוריית המשחקים מכיוון שלמשתתף השני אין כלל יכולת מיקוח). מחקרים שנערכו לאחרונה הראו שהאינסטינקט של בני אדם הוא לשתף פעולה: אם אין להם זמן לחשוב הם נותים להיות אגואיסטיים פחות במשחקי קופה משותפת, וככל שיש להם יותר זמן הם יעדיפו את האינטרסים העצמיים שלהם.

אם בני אדם נוטים לשתף פעולה, להעדיף את טובת האחרים על פני טובתם האישית, מדוע קבוצות נוטות להעדיף את עצמן על חשבון קבוצות אחרות? זו שאלה פתוחה, ואין למיטב ידיעתי תשובה ברורה. קשה מאוד להכניס קבוצות גדולות למעבדה ולבדוק כיצד הן מתקשרות זו עם זו בתנאים מבוקרים. ישנן כמה תאוריות שיכולות להסביר פער כזה בשיתוף פעולה בין יחידים לקבוצות. סיבה אחת היא אבולוציונית. במהלך התפתחותם (וגם כעת) בני אדם היו זקוקים להגנת הקבוצה כדי לשרוד. אני זקוק לחברי כדי לצוד ממותה, ולאפשר לכל בני משפחתי וקבוצתי לחיות. מצד שני קבוצה מתחרה יכולה לצוד את כל הממותות באזור שלי ולהותיר אותי ואת משפחתי רעבים. הסבר אחר, שמרחיב את ההסבר האבולוציוני, הוא הסבר תרבותי. שיתוף פעולה בין יחידים הוא נורמה חברתית שנתמכת יום יום על ידי הסביבה שלנו. שיתוף פעולה והקרבה למען הזולת זוכים לשבח, ואילו התנהגות אגואיסטית נחשבת לשלילית. מצד שני חברות נוטות לטפח חשד בזרים, גם כגורם מלכד חברתית, ולא פעם גם בצדק, כאשר חברות התחרו זו בזו על משאבים. לבסוף ישנו גם הסבר קוגניטיבי. קל לנו לתקשר עם אנשים שדומים לנו מבחינה תרבותית, מכיוון שאנחנו יכולים לצפות את התגובות וההתנהגות שלהם. אנחנו יודעים מה מקובל להגיד, איך מה מצחיק ומה פוגע. עם זרים הכל הרבה יותר קשה, צריך לחשוב הרבה לפני שמדברים. זו אחת הסיבות שאני נוטים להקיף את עצמנו באנשים שדומים לנו. ישראלים שעוברים לחו"ל נוטים להיות חברים של ישראלים,  לדוגמה. כשכל מי שאנו מכירים הוא בן הקבוצה שלנו, קל להזדהות עם הקבוצה, וקשה להזדהות עם מי שמחוץ לקבוצה.

ההסברים האלו הם בעיקר תיאוריטיים, ואין תשובה טובה לפער בין התנהגות יחידים להתנהגות של קבוצות. בעידן הגלובלי האינטרסים המשותפים שלנו הולכים וגדלים, וקיומנו תלוי יותר ויותר בשאר העולם. שאלה חשובה היא כיצד ניתן להשפיע על החלטות קבוצתיות, כיצד קבוצות יכולות להתגבר על החשדנות ההדדית ולפעול למען אינטרסים משותפים. מדינות רבות ניצבות כיום בצומת בין בחירה בהתבדלות לבין ערבות בין לאומית, וכמו שראינו בבריטניה האינסטינקט הבדלני משמעותי, אפילו בדמוקרטיה הותיקה בעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *